הר השמחה

נבי סמואל עומד על פסגת הר מצפון-מערב לירושלים, בגובה שמונה מאות שמונים וארבעה מטרים. האתר מקודש בשלוש הדתות כמקום קבורתו של שמואל הנביא.

בנקודה הגבוהה עומדת מצודה צלבנית ובה מרתף, שתי קומות בנויות מעל הקרקע וצריח שבולט למרחוק. בקומת הכניסה שוכן מסגד, ובקומת המרתף בית כנסת ובו ציון הקבר.

בחפירות נחשפו כאן שרידים מתקופת בית ראשון — טביעות ״למלך״ ו״יהד״ על ידיות של קנקנים — ואחריהם יישוב הלניסטי וחשמונאי, ובו רובע מגורים, בור מים ומקווה חצוב בסלע. בתקופה הביזנטית ובראשית התקופה המוסלמית פעל כאן מרכז גדול לייצור כלי חרס.

והנה מאין בא השם הלטיני של המקום. בתקופה הצלבנית נבנו כאן מנזר ומצודה. עולי הרגל שעלו מן הצפון הגיעו לכאן, ומכאן ראו את ירושלים בפעם הראשונה. ולכן קראו למקום Mons Gaudii — הר השמחה.

על הזיהוי יש יותר ממסורת אחת, ויש גם מחלוקת: לפי הדעה הרווחת היום במחקר, רמה שבבנימין — עירו של שמואל — מזוהה עם הכפר א-רם.

רבי משולם מוולטרה, שביקר כאן בשנת אלף ארבע מאות שמונים ואחת, תיאר מבואה גדולה וירידה במדרגות אבן אל תוך כוך הקבר, וכתב על העלייה לרגל לכאן בכ״ח באייר.

וגם היום מתכנסים כאן רבים בכ״ח ובכ״ט באייר.