עטרות

הסיפור

עֲטָרוֹת היה מושב עובדים כאחד־עשר קילומטרים צפונית לירושלים, במקום שבו עומד היום הכפר קלנדיה, בחלקו הדרום־מערבי של שדה התעופה שהקים המנדט הבריטי. אדמת המקום נרכשה ב-1912 בידי החברה להכשרת היישוב עבור הקרן הקיימת לישראל, מתושבי הכפרים קלנדיה, ג'דירה וביר נבאלא. ב-1914, בעקבות קריאתו של מנחם אוסישקין בכרוז "לתקנתה של ירושלים" להקיף את ירושלים ביישובים עבריים, התיישבה בקרקע קבוצה מבני העלייה השנייה שנקראה "קבוצת קלנדיה", ובה כעשרה חברים — ביניהם לוי אשכול, ברל כצנלסון, יעקב פת, שמואל שמואלי, ומאיר וחיה רוטברג; היא התפזרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בדצמבר 1919 הגיע למקום גרעין עבודה שני, שהתיישב בבית המוכתר בכפר קלנדיה, סיקל אבנים ונטע חורשת אורנים. ב-1923 רכשה הקרן הקיימת לישראל 374 דונם, והקבוצה התארגנה כמושב עובדים בשם "עטרות", על שם העיר המקראית עטרות אדר, ששמה השתמר לפי הסברה ב"ח'רבת עטארה" הסמוכה. המים היו מעטים: תחילה נקנו מבורות וממעיינות של ערביי הסביבה והובלו בחביות ליישוב, ב-1928 הוקם לידו מאגר קטן, ומאותה שנה קנה המושב מים מעיריית ירושלים, מן הצינור שהוביל מנחל פרת. ב-1925 נרכשו פרות הולנדיות והוקם משק חלב שתוצרתו נמכרה בירושלים, וב-1927 הושלמה בניית שמונה־עשר בתים לתושבים שהתגוררו עד אז במבנים ארעיים; במרכז היישוב הוקם מבנה ביטחון מבטון. מפקד 1931 מנה בעטרות 112 נפשות ב-23 בתים; ב-1937 ביקרה במקום ועדת פיל; ב-1946 נוספו חמש־עשרה משפחות שנקראו "ההתיישבות החדשה", וב-1948 מנה המושב 48 משפחות. באפריל 1948 פונו מן היישוב הילדים והנשים, ובמאי 1948, במלחמת העצמאות, פונה היישוב והוחרב. מפוני עטרות התיישבו לימים במושבה הטמפלרית הנטושה וילהלמה שליד יהוד וקראו למקום "בני עטרות", שמו עד ימינו. לאחר מלחמת ששת הימים הוקם בסמוך אזור התעשייה עטרות.

• עות'מאני
• מושבות
• חקלאות ומדרגות
• התיישבות
• בנימין