בית עיטאב

הסיפור

בית עיטאב (בערבית: بيت عطاب) היה כפר ערבי בהרי ירושלים, כ-15 קילומטרים מערבית לבית לחם וכ-2 קילומטרים מערבית למושב בר גיורא. הכפר שכן על שרידי מבצר מימי הביניים: על הגבעה, המתנשאת לרום של 665 מטר, שכנו ככל הנראה מבצר צלבני או חווה מבוצרת, ולגבעה הייתה חשיבות אסטרטגית משום שחלשה על דרך רומית קדומה שעלתה מעמק האלה להרי ירושלים, בתוואי של כביש 375. במאה ה-12 עמדה במרכז המקום אחוזתו המבוצרת של האביר יוהנס גות'מן. בשנת 1161 נכלא גות'מן בידי המוסלמים ואשתו נאלצה למכור את הנכס כדי לגייס כספי ערבות; בשטר הנכס שלה נכתב שם המקום ״בית' עיטאפ״, והוא ככל הנראה העדות היחידה מן המקום באותה תקופה. במאה ה-18 הפך הכפר לאחד מ-24 ״כפרי הכס״, שבהם שלטו מוח'תארים על האזור מארמון או ממצודה, ובמאה ה-19 התיישבו בו בני חמולת אבו לחאם; בתי הכפר שילבו ביסודותיהם את שרידי המבצר העתיק. בשנת 1838 ביקר בו החוקר הבריטי אדוארד רובינסון, תיאר בתי אבן ובמרכזם ״הריסות מגדל״, אמד את אוכלוסייתו ב-600 עד 700 נפש וכתב כי היה מרכז מחוז ארקוב. הנוסע הצרפתי ויקטור גרן מצא בבית השיח' מעין מצודה עתיקה שנראתה לו קדומה מן הצלבנים. רשימה עות'מאנית משנת 1870 מנתה במקום 241 גברים. במפקד האוכלוסין הבריטי נמנו בכפר 504 תושבים, כולם מוסלמים, ובמפקד שלאחריו 606 תושבים בכ-187 בתים נושבים. בשנות השלושים תיעד יצחק בן-צבי מסורת מקומית, שציטט בשמם של חכם בג'איו ומר קשטל מזקני הקהילה היהודית בחברון, ולפיה משפחת אל-לח'ם — הנחשבת לנכבדה שבמשפחות הכפר — היא ממוצא יהודי. הכפר היה שייך תחילה לתת-מחוז רמלה ולאחר מכן לנפת ירושלים שבמחוז ירושלים. לפי סקר הכפרים 1945 הוערכו אדמותיו ב-8,757 דונם ואוכלוסייתו ב-540 נפשות. תושבי הכפר עזבו אותו בין 19 ל-24 באוקטובר 1948 ולא הורשו לשוב לאחר המלחמה, ורובם עברו לבית לחם ולחברון. בשנת 1950 הוקם בצידו הצפוני של הכפר המושב נס הרים, ובשנת 2002 הוכרז המקום שמורת טבע. כיום יש במקום אתר ארכאולוגי וגן לאומי בית עיטאב.

• ביזנטי ומוסלמי
• צלבני
• ארכאולוגיה
• דרכים
• גוש עציון