בית הדסה

הסיפור

בית הדסה הוא מבנה מגורים ומרכז מבקרים בלב היישוב היהודי בחברון. הבניין הוקם בשנת 1893 בידי ר' חיים רחמים יוסף פרנקו, המכונה החרי"ף, ושימש בית חולים בשם "חסד לאברהם", שנתן משירותיו ליהודי חברון והסביבה ולערביה ללא תשלום. לפי כוכבה גרשון, אביה בן ציון גרשון ניהל בקומה היחידה של המבנה בית מרקחת ומרפאה; הנרייטה סאלד ביקשה לבנות קומה נוספת לצורך מרפאה של הדסה, וגרשון הסכים בתנאי שיוקם גם בית כנסת. בשנת 1912 נוספה הקומה השנייה, ובהמשך נפתחה במקום מרפאה של ארגון הדסה. לאחר גירוש הקהילה היהודית מחברון הפך הבניין לבית ספר ערבי לבנות, שפעל עד 1967. עם תום מלחמת ששת הימים מסר נכדו של החרי"ף, עו"ד אברהם פרנקו, את הקושאן על בית הדסה לרב משה לוינגר, ואילו הממשלה החכירה את הבניין לאונר"א, שהשתמש בו כמחסן; במאי 1975 עזב אונר"א את המבנה והוא נותר מוזנח. ב-16 באוגוסט 1976 נכנסו לבניין כ-20 בחורי ישיבה, ניקו אותו וקבעו בו מזוזות, ופונו בידי הצבא; הם שבו למחרת ובשלישית, וכ-20 מהם נעצרו למספר ימים. שישה הועמדו לדין על הסגת גבול, במשפט שהתנהל בתחילת 1977 בפני שלושה שופטים בשל הרגישות הציבורית. באפריל 1979 נכנסה למבנה קבוצת נשים וילדים, ובהן הרבנית מרים לוינגר ויהודית קצובר, בסולם שהוצב ממשאית בחלקו האחורי; ראש הממשלה מנחם בגין הורה שלא לפנותן אך למנוע כניסת אחרים, והן נשארו שם חודשים במבנה שלא היו בו מים זורמים, חשמל ומתקנים סניטריים, והקימו בו בית ספר מאולתר. לפי החלטת הממשלה מ-23 במרץ 1980 יועד בית הדסה לשמש בית ספר שדה ל-50 תלמידים. ב-1980 החליטה ממשלת ישראל על חידוש היישוב היהודי בחברון ועל התרת המגורים בבית הדסה, בקובעה: "אין מניעה שיהודים יהיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל". הבניין שוקם, תוכנן מחדש בידי האדריכל דוד קאסוטו ונחנך מחדש ב-20 בינואר 1986. במבנה מתגוררות כ-30 משפחות; במפלס הקרקע בית כנסת המשרת את תושבי המקום ואורחיו, במפלס תת-קרקעי מוזיאון היישוב היהודי בחברון, ובחצר מגרש משחקים לילדים.

• עות'מאני
• בתי תפילה
• התיישבות
• מוזיאון
• יהודה
• הר חברון