הר הבית

הסיפור

הר הבית הוא מתחם בחלקה הדרום־מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, שטוח ברובו ובצורה כמעט מלבנית, ושטחו כמאה ארבעים וארבעה דונם; פסגתו מגיעה לגובה 743 מטר מעל פני הים. ההר תחום ממזרח בנחל קדרון, ממערב בגיא המרכזי (עמק הטירופיאון) ומצפון בנחל בית זיתא. תוואי ההר המקורי נעלם כמעט כליל תחת הרחבה שנבנתה מעליו, והיא מתנשאת 50.6 מטר מעל הקרקע בפינה שבין הכותל המזרחי לדרומי. במקרא מכונה ההר בעיקר הר ציון והר ה'; השם הר המוריה מופיע בתיאור בניית בית המקדש הראשון בידי שלמה בספר דברי הימים, והשם הר הבית מופיע פעמיים בתנ"ך — בנבואת מיכה ובציטוט שלה בימי ירמיהו. האזכור הראשון של הר הבית ככינוי למתחם מוגדר הוא במשנה, במסכת מידות, והתיאור שם מתייחס כפי הנראה לחומת המתחם מן התקופה החשמונאית, שהייתה קטנה בממדיה מן החומה שבנה הורדוס. בערבית נקרא המקום מן התקופה המוסלמית הקדומה ועד תחילת המאה העשרים بيت المقدس, בית אל־מקדס, ולצדו الحرم القدسي الشريف, אל־חרם אל־קודסי א־שריף; מאז שנות התשעים מכונה גם המתחם כולו المسجد الأقصى, על שם המבנה שבקצהו הדרומי. במסורת היהודית מזוהה הר המוריה עם ההר שבארץ המוריה הנזכרת בעקדת יצחק; השומרונים אינם מזהים את הר המוריה עם הר הבית אלא עם הר גריזים, וחוקר המקרא יאיר זקוביץ מציין הצדקה לזיהוי הזה, שכן אלון מורה שבצפון השומרון הייתה מקום מקודש בספר בראשית. על פי המקרא שימש ההר גורן של ארוונה היבוסי; דוד קנה ממנו את הגורן בחמישים שקלי כסף ובנה שם מזבח, ובנו שלמה בנה כאן את בית המקדש הראשון בערך בשנת 967 לפנה"ס, סביב האבן המכונה אבן השתייה. בית ראשון עמד על ההר עד שנת 586 לפנה"ס, ובניית בית שני חודשה בשנת 520 לפנה"ס. במחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס הרחיב הורדוס את המתחם — לפי יוסף בן מתתיהו הכפיל את שטחו — ובנה ארבעה קירות תמך שנתנו לו את צורתו עד היום; אורך הכותל המערבי 478 מטר, ושטח המתחם 135,495 מטר רבוע. בחומה המזרחית נראה עד היום קו התפר, הנקודה שבה נשענת הבנייה ההרודיאנית על החשמונאית, 32 מטר צפונית לפינה הדרום־מזרחית. בית שני עמד עד שנת 70 לספירה. על התקופה הביזנטית חלוקות הדעות: לפי הדעה המרכזית במחקר היה ההר שומם, ואילו בפרויקט סינון עפר הר הבית התגלו פסיפס, קרמיקה ומטבעות המרמזים על פעילות בו. משנת 638 נבנו במקום מסגדים, ובשנת 691 הקים עבד אל־מלכ את כיפת הסלע, המבנה המוסלמי העתיק בעולם שעדיין בשימוש. בתקופה הצלבנית הפכו כיפת הסלע ל"מקדש האדון" והמסגד ל"היכל שלמה", ועל שמו נקרא מסדר אבירי היכל שלמה. כמעט כל יתר המבנים שעל ההר הם מן התקופה הממלוכית, במאות השלוש עשרה עד החמש עשרה, וכך גם השערים המשמשים כניסה עד היום — שער השלשלת ושער הברזל. בשנת 1552 דיפן סולימאן המפואר את כותלי כיפת הסלע באריחי קרמיקה איזניקית, כמצוין בכתובת מעל הפתח הצפוני של המבנה. חקר ההר החל במאה התשע עשרה. הראשון שמדד בו ופרסם היה דומינגו באדיה אי לבליץ', שנודע כעלי ביי אל־עבאסי, שהגיע ב־1807; אחריו מיפו את המתחם צ'ארלס וילסון וצ'ארלס וורן, וקונרד שיק, שזכה לאמון הווקף ולגישה חופשית, בנה ממנו דגם עץ לתערוכה בווינה ב־1873. ברעידת האדמה של 1927 נפגעו מבנים בהר, ורוברט המילטון, ראש מחלקת העתיקות המנדטורית, תיעד חתכים ברצפת המסגד; מן הארכיון ההוא פרסם יצחק דבירה בשנת 2008 רצפת פסיפס ביזנטית ומקווה טהרה מימי הבית השני. בשנת 2004 הקימו גבריאל ברקאי ויצחק דבירה את פרויקט סינון עפר הר הבית, המסנן עפר שהוצא מן ההר בשנת 1999 בעבודות שנעשו ללא פיקוח ארכאולוגי, ובשנת 2007 ערך יובל ברוך מרשות העתיקות בדיקות בהר במסגרת פיקוח על עבודות תשתית ומצא בו שרידים מתקופת בית ראשון באתרם. לפי ההלכה זהו המקום היחיד שבו יוכל לעמוד המקדש, ויהודים פונים לכיוונו בתפילה שלוש פעמים ביום. מאז שנת 1967 המתחם נמצא בשליטה ישראלית ומנוהל בפועל בידי הווקף מטעם ירדן, והרבנות הראשית הודיעה אז כי העלייה אליו אסורה. הפוסקים חלוקים בשאלה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בנו הרב צבי יהודה קוק והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא כתבו שיש להימנע מן העלייה, ואילו פוסקים רבים בציבור הדתי־לאומי מתירים אותה לאחר טבילה מחוץ למקומות המזוהים כעזרה. מספר העולים היהודים עולה משנה לשנה: 5,658 כניסות בשנת 2009 ו־48,230 בשנת 2022; בשנת 2023 עלו להר 45,776 יהודים ישראלים ו־363,020 תיירים. באסלאם הסוני זהו המקום השלישי בקדושתו, ולפי רוב פרשני הקוראן ממנו עלה מוחמד השמימה במסעו הלילי, וירושלים מכונה בו כיוון התפילה הראשון. איסור כריתת עצים במתחם שמר בו כמה מן העצים העתיקים בארץ ישראל — זיתים, ברושים ומיש דרומי.

• תקופת המקרא
• ארכאולוגיה
• מקדש ומשכן
• בתי תפילה
• הרים
• ירושלים