תל יריחו

הסיפור

תל יריחו הוא התל המרכזי בעיר יריחו, וגובהו המרבי מעל סביבתו 21.5 מטר. בכמה מקומות הגיעו החופרים עד סלע האם, ומסקנתם הייתה שהתל כולו נוצר מריבוד של הריסות יישובים, ושהיישוב הראשון נבנה על שטח מישורי שנבחר בסמוך למי מעיין. החופרים המרכזיים בו היו צ׳ארלס וורן, ארנסט זלין וקרל ואצינגר בשנים 1907–1909, ג׳ון גרסטנג בשנים 1930–1936 וקתלין קניון בשנים 1952–1958. בספטמבר 2023 הוכרז התל בידי אונסק״ו כאתר מורשת עולמית. בצפון התל נמצאו שרידים מן התקופה האפיפלאוליתית השייכים לתרבות הנאטופית, ככל הנראה לשלב המאוחר שלה, ובריבוע M נחשפו בשכבה התחתונה רבדים צפופים של מפלסי מגורים בעובי כולל של ארבעה מטרים. תיארוך פחמן־14 של שכבת התקופה הנאוליתית הקדם־קרמית א׳ הוא בין 8300 ל־6900 לפנה״ס, ובתל נחשפו קברים שהכילו 262 שלדים, רובם בגילים שבע עד עשרים, וחלק מהם נשא סימני מחלות על העצמות — שחפת, עגבת ואנמיה חרמשית. תרבות התקופה הזאת הסתיימה בפתאומיות, ובין שתי השכבות מונחת שכבת סחף. התרבות הנאוליתית הקדם־קרמית ב׳ הופיעה בתל כתרבות מפותחת: בתים מלבני טיט מוארכים ובהם עיטור ״אידרת הדג״, חדרים גדולים יחסית הסדורים סביב חצרות, שני מבני פולחן וקבוצה של גולגולות אדם שכוירו להן תווי פנים מחומר. תיארוך פחמן־14 של התקופה הוא בין 7400 ל־5800 לפנה״ס, ותרבות דומה לה נמצאה באתר צ׳טלהויוק שבאנטוליה. עם תום התקופה ננטש האתר לזמן רב. בשכבה הארכאולוגית IX הוגדרו לראשונה כלי התקופה הנאוליתית הקרמית א׳, המקושטים בדגמי סכסך בצבע אדום ממורק, ואחריהם כלי הנאוליתית הקרמית ב׳. מן התקופה הכלקוליתית נותרו בורות חצובים ובהם רצפות, מפלסי מגורים וכירה בנויה היטב — מבני מגורים תת־קרקעיים כדוגמת אלה שנחשפו בביר אבו מטר. בשנת 1993 התגלה במערה קטנה בוואדי מכוך, כקילומטר ממערב לתל, קברו של גבר כבן 6,000 שנה, גובהו כ־170 סנטימטרים ומותו בסוף העשור הרביעי לחייו; הוא הונח בתנוחת עובר, לבוש חצאית מעטפת וחגורה ארוכה, לרגליו סנדלי עור ולצדו מקל הליכה, קשת וסכין צור באורך שלושים סנטימטרים, והגופה נעטפה באריג פשתן שאורכו שבעה מטרים ורוחבו שניים, שנותר כמעט בשלמותו. מתקופת הברונזה הקדומה ואילך נקברו המתים בקברים חצובים בסלע, מנהג שהשתמר עד התקופה הרומית. באתר נתגלו חומות שכללו לפחות שבעה עשר שלבים, ומן הממצאים לא ניתן היה לשחזר את סדר הבנייה וההרס. קתלין קניון חפרה סביב התל כחמש מאות קברים, מיינה אותם לקבוצות, והגדירה על פיהם תקופה חדשה שקראה לה ״ברונזה קדומה־תיכונה ביניימית״ — תרבות שלדעתה אינה נמשכת מן התקופה שלפניה ואינה נמשכת אל זו שאחריה. תושבי אותה תקופה היו נוודים ורועים שלא פיתחו מרכז עירוני, ובתיהם היו פזורים על מורדות התל. מתקופת הברונזה התיכונה II א׳ השתמר בסמוך למעיין מבנה ובו שביל הגישה למעיין, ומתקופת הברונזה התיכונה II ב׳ נחשפו בתים ובהם חנויות ומחסנים בקומת הקרקע וחדרי מגורים מעליהם, לאורך שתי דרכים מרוצפות בחלקן ומדורגות; בחפירות השנים 1930–1936 נמצאו בחדרים אלה קנקנים רבים מלאי תבואה, ובאחד הבתים כעשרים ושלוש אבני ריחיים, ויש המשערים שהיה זה רובע של סוחרי תבואה וטוחנים. ברוב תקופת הברונזה המאוחרת היה האתר נטוש, וכלי החרס שנמצאו בקברים מאותה תקופה תוארכו לאחר שנת 1380 לפנה״ס. במאה השביעית לפנה״ס התחדש היישוב הנרחב בתל, ובמדרון המזרחי התגלה מבנה איתן מסוג בית ארבעת המרחבים האופייני לתקופת הברזל II; מן התקופה הפרסית נותרו ידיות של קנקנים ובהן טביעות חותם ״יהד״, שהיה שמה של פחוות יהודה. בתקופות מאוחרות יותר ננטש התל, ומהן נותרו בו כמה קברים מן התקופה הרומית ומבנה ארעי מן התקופה הערבית הקדומה.

• תקופת המקרא
• ארכאולוגיה
• אונסק"ו
• בקעת הירדן