מעיין אלישע

הסיפור

מעיין אלישע הוא מעיין איתן גדול הנובע מזרחית לתל יריחו ובסמוך לו, ולדעת החוקרים נבע בעברו בתחתית התל. שמו הערבי, עין א־סולטאן, נגזר משמו הנוסף של התל, ואילו שמו העברי מבוסס על המסורת היהודית המזהה אותו עם המעיין שבו ביצע אלישע הנביא, על פי התיאור המקראי, את נס המתקת המים. המעיין נובע ברום של 215 מטר מתחת לפני הים; ספיקתו הממוצעת היא 170 ליטר בשנייה — 236 בחורף ו־105 בקיץ — ונפח הזרימה השנתי הוא כ־4.5 מיליון מטרים מעוקבים. יוסף בן מתתיהו מזכיר את המעיין ואת נס המתקת המים בספר מלחמת היהודים, ומדגיש שם את חשיבותו לתושבי האזור על פני מעיינות אחרים. בתיאור מסעו של הנוסע מבורדו מוזכר המעיין כמקום שלפנים אישה ששתתה ממנו לא יכלה עוד ללדת, ולאחר שריפא אלישע את מימיו נהגו הנשים לשתות מהם. במפת מידבא מצויר המעיין ומעליו מבנה אבן, ומעל המבנה כתובת ביוונית: ״לאלישע הקדוש״. בעקבות רעידת אדמה חזקה בינואר 1546 היו מי המעיין מהולים ארבעה ימים באדמה אדומה. מרבית חוקרי המקרא רואים בסיפור הנס אגדה שנועדה להלל את הנביא, ואחרים ניסו לעמוד על רקע ריאלי: יוסף בן מתתיהו והפרופסור אליהו שמואל הרטום תלו אותו במליחות גבוהה שמנעה שתייה והשקיה, וד״ר צבי סליטרניק הציע שפיזור המלח היה פעולת מנע נגד המלריה, שכן מליחות גבוהה מונעת את התפתחות זחלי יתוש האנופלס. המעיין נובע בגובה של חמישים מטר מעל שדות יריחו ומאפשר את השקייתם בכוח הכבידה, ובמרוצת ההיסטוריה נבנתה סביבו מערכת אמות מים ותעלות עפר. במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים נאגרו מימיו בבריכה קטנה ושימשו לחקלאות ולהפעלת טחנת קמח, ובשנות השלושים החליפה מערכת צינורות בטון את תעלות העפר. תושבי יריחו גילו שחסימת מקום הנביעה מעלה את המים כבאר ארטזית לגובה של כארבעה מטרים, וכך נאגרו בשתי בריכות הרמה, צפונית ודרומית, שהדרומית שבהן הפעילה את טחנת הקמח. כיום נשאבים המים ישירות לצינורות, והמעיין ממשיך לשפוע לבריכה קטנה בתוך חלל מבנה אבן שנבנה סביבו, ומשם לשדות שמחוץ לעיר.

• תקופת המקרא
• מים ומעיינות
• בקעת הירדן