תרצה

הסיפור

תרצה הייתה עיר כנענית ולאחר מכן ישראלית, ששימשה תקופה מסוימת כבירת ממלכת ישראל. הארכאולוג ויליאם אולברייט זיהה אותה עם תל אל-פארעה (צפון), כאחד עשר קילומטרים מצפון-מזרח לשכם, צפונית לכביש 57 סמוך לעיינות בידאן בדרך לטובאס. התל נחפר בשנים 1946–1960 בידי משלחת בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, בפיקוחו של רולאן דה וו. העיר נבנתה על גבעה נמוכה בתוך בקעה שהרים גבוהים מקיפים אותה, שטחה כ-180 דונם, ונחלים זורמים מקיפים אותה משלושה עברים; בסמוך נובע מעין, עין תרצה או עין פארעה, המספק כ-1,500 מ"ק לשעה. שתי דרכים עוברות לידה: «דרך מבוא השמש», החוצה את הרי השומרון ממערב למזרח ויורדת דרך נחל תרצה אל מעברות הירדן, ודרך ההר המקשרת בין ירושלים, שכם, עמק דותן וצפונה לעמק יזרעאל. החפירות מצביעות על יישוב קטן כבר בתקופה הנאוליתית; בתקופת הברונזה הקדומה עמדה כאן עיר בצורה ובה שרידי מקדש, רחובות רחבים עם מערכת ניקוז ובתים מלבניים, ובסביבות 2,500 לפנה"ס ננטשה העיר לכ-600 שנה. חוקרים מאוחרים תיארכו מחדש את השכבות וקבעו כי הקדומה שבהן היא מתקופת הברזל 2א׳, מחצית המאה העשירית לפנה"ס. לדעת דה וו התיישבו במקום ישראלים בדרכי שלום במאה ה-12 לפנה"ס, ולראיה השם תרצה, שאינו נגזר משם אב. במקרא תרצה היא אחת מבנות צלפחד משבט מנשה, והעיר הפכה לבירת ישראל בימי ירבעם בן נבט; שש שנים לאחר שהומלך העביר עמרי את הבירה לשומרון, ותרצה ננטשה. לקראת מחצית המאה ה-8 לפנה"ס הוקם במקום יישוב חדש, ובו בתי מגורים מפוארים ומבני ציבור לצד «רובע עוני» מובהק. העיר חרבה בשנת 723 לפנה"ס; בתקופת השלטון האשורי יושבה מחדש כעיר פרזות, וסמוך לשנת 600 לפנה"ס ננטשה שוב. ספר שיר השירים מתייחס ליופייה של תרצה.

• תקופת המקרא
• ארכאולוגיה
• מים ומעיינות
• דרכים
• שומרון
• שומרון הצפוני